יש רגע שבו הפוליטיקה נגמרת. לא ימין ושמאל, לא קואליציה ואופוזיציה - גבול מוסרי. לתת אספקה לאויב בזמן שאתה שולח את הבנים והנכדים שלנו להילחם - זה להרוג את החיילים שלנו. שמעתי כבר את כל התירוצים: אין ברירה, אם נפרוש יבוא השמאל, זה הרע במיעוטו... אבל יש קו שאסור לחצות. יש נקודה שבה עצם ההישארות היא לגיטימציה. כך היה ערב הגירוש מגוש קטיף. לא ידענו אז לעצור בזמן - וקיבלנו את ה-7 באוקטובר. מי שלא יודע להגיד עד כאן, מי שממשיך להזרים אספקה לאויב בזמן שחיילים נשלחים לקרב - בוגד בהם. בשבילי, זה הקו. עד כאן.