אמא שלי הייתה רק בת 45 והמחלה ניצחה אותה.
רוב חיינו התמודדנו עם כאוס, לחץ כלכלי, נפשי, פיזי ורק בסוף הבנתי, הבנתי שאנחנו כולאים את עצמנו בתוך כלא דמיוני ומכבים את האש של הנפש שלנו.
בלילה בביה״ח כשישבנו לדבר רק אני והיא בערך 5 שעות של לפרוק על כל מה שעברנו, היה רגע שהיא אמרה לי משפט שלאט לאט חילחל בי ומיום ליום הוא תופס אצלי יותר ויותר חשיבות,
״אני מצטערת שלא חוויתי יותר בחיים האלה״.

אנחנו מבזבזים את הזמן האנרגיה והכסף שלנו ודואגים למה שהאחר יאמר עלינו כשעוד דקה הוא ישכח מקיומנו והוא לא זה שיעזור לנו בחיים, רבים עם המשפחה והבני זוג במקום להשקיע את האנרגיות בלהפוך לאנשים טובים יותר ומכילים יותר, לא מתפתחים ומבזבזים זמן בתפל, במקום להשקיע בקיים בהווה כדי ליצור עתיד טוב יותר.

לקחתי את המילים שלה כצוואה, מאז אני משקיע בעצמי קודם כל לחוות ולהינות מהנוכחות, אחר כך להפוך לאדם טוב יותר לי ולסביבה שלי, ובעצמי ליצור סביבה עם ערך ומשמעות לחיים, החלטתי לתפוס עמדת מוביל בחיים שלי.
זו גם אחת הסיבות שפתחתי קליניקה ללוות אחרים לצאת מהמקומות הקשים, החשוכים, הסביבה הרעילה וללכת בדרך המלך ולחיות חיים מלאים יותר ובלי חרטות.
•
אריאל מושאיל ״בחירה״