ביום העצמאות כשהייתי בת 17 יצאתי לטיילת לרסס ספריי שלג כמו כל המאגניבים של בת ים.
כשחברה שלי ואני כבר באנו לחזור הביתה עברנו ליד שתי נערות והספריי שלג שלי שכבר היה בכחותיו האחרונים בטעות השפריץ ריקושטים של שלג מבלי שלחצתי עליו. הם נחתו על הירך של אחת הנערות ומיד בלי לחשוב אמרתי לה: ״סליחה״. היא הסתכלה עליי במבט שעד היום, 20 שנה אחר כך אני לא שוכחת. הייתה לה סיגריה דלוקה ביד. היא קירבה אותי אליי ואמרה לה: ״תנקי את זה״. בזמן הזה אני שומעת את המשך המשפט: ״או שאני מכבה עלייך את הסיגריה שלי״.
ניקיתי.
הרגשתי מושפלת.
שם זה הסתיים.
אני עד היום זוכרת את החווייה הזו והיום היא מקבלת משמעות חדשה לגמרי כשאני מבינה שהסיפור הזה יכול היה להסתיים הרבה הרבה יותר גרוע.
בפרשות תזריע ומצורע שקראנו בשבוע שעבר היה מסר חזק מאוד שאומר שאנחנו יכולים ״להוציא רע״ (כמו המצורע) רק אם זרענו רע בתוכנו קודם לכן. אדם יכול להוציא ממנו רק מה שיש בתוכו. מה שזרעת - זה מה שיצמח.
בתזמון מושלם מגיעה פרשת השבוע הנוכחי- פרשת אמור שמבקשת מאיתנו ״אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים״ (כדברי חז״ל). שהקטנים (הנוער, הדור הצעיר) יזהרו (מלשון זהירות וגם זוהר, הערכה וכבוד) מהגדולים (הדור המבוגר יותר). איך יזהרו? על ידי אמירה. אמירה היא רכה, אמירה מגיעה מתוך ראיית הטוב של מי שנמצא מולי ואני יכולה לראות טוב ולהוציא טוב רק אם הכנסתי טוב פנימה לתוכי.
זו קריאה עבור כל אחד