כשראיתי השבוע את השחקניות האיראניות חוזרות הביתה, יורדות מהאוטובוס, ונאלצות לדרוך על דגל ישראל - הספיק לי מבט אחד בעיניים שלהן כדי להבין את כל מה שהמשטר מנסה להסתיר.

יש שם פחד, אבל גם משהו אחר. זעם. כזה שמחכה כבר שנים לרגע שלו, ועדיין הוא לא הגיע.

את הזעם הזה אני מכיר. פגשתי אותו מקרוב בצילומים לסדרה “סאלאם איראן”, והבנתי שם משהו שלא עזב אותי מאז: באיראן, מי שמחזיקות את ההתנגדות לדיכוי הן הנשים. הן לא רק חלק מהסיפור - הן הסיפור בעצמו.