בני אלבז הגיע שבר כלי לפודקסט. בגיל 66 הוא מסתכל על מסלול חייו וכואב את התמונות שמול עיניו.

אם צריך להגדיר את חייו במילה זה פספוס: הילדות בעוני, האבא שמת מוקדם והשאיר אותו אחראי על 8 אחיו הקטנים, החלום לשרת כלוחם שנגדע, הקריירה המוזיקאלית שהוחמצה, הכישלון בעיריית רמלה, הסטירת לחי שקיבל מש״ס והגעגועים לאישתו הראשונה ולבית שהתפרק. בכל תחנה שהיה בה הוא לעולם לא הגיע לנחלה. אף פעם לא ידע שמחה אמיתית ומנוחה. לא לעצמו ובעיקר לא לנפשו הסוערת.

אלבז הוא אדם מורכב, מלא ניגודים וקצוות, עבר חיים של סרט מתח עם עליות ומורדות, הליכה על הקצה ובמקומות האפורים של החיים, בין אם נגרר לכך ובין אם אהב את הכוח, הכסף והמעמד.

אבל בני אלבז במהות שלו הוא אדם טוב אבל עדיין כל כך תמים. מנסה להרשים, להוכיח, הרבה פוזה, שופוני וכמו הרבה מרוקאים, מנפח. לא צריך לקחת כל אמירה שלו כעובדה. אז אמר.

כעת בני אלבז רוצה לסגור מעגל עם עצמו. הוא עושה חשבון נפש וחושב בסוף כיצד הוא רוצה להיזכר, מה הוא משאיר לעולם אחריו והוא מבין היום יותר מאי פעם שהוא קודם כל זמר.

ובני זמר מדהים. העוצמות של הקול שלו נשארו בדיוק כשפרץ לחיינו אז בתחילת שנות ה-80 ברגע קטן שהוא היה כאן כוכב ענק. ולרגע הזה הוא רוצה לחזור. לחזור הביתה. האיש הזה כל מה שהוא צריך היום זה למחול לעצמו על הטעויות שעשה ולקבל ממי שמסוגל רק חיבוק וחמלה.