ההשפעות של המלחמה במפרץ כבר מורגשות בכלכלה של איחוד האמירויות.

דובאי בנויה על תעופה, תיירות וסחר בינלאומי. כשמרחב אווירי נסגר ומאות טיסות מתבטלות, הפגיעה מיידית: פחות נוסעים, פחות כנסים, פחות פעילות עסקית. כשמצר הורמוז הופך לאזור סיכון, עלויות ביטוח ושילוח עולות, וחברות ספנות משנות מסלולים. עבור עיר שחיה מזרימה של אנשים וסחורות – זו מכה ישירה.

אבל הסיפור לא אחיד. אבו־דאבי, שמבוססת על נפט וגז, נהנית מעליית מחירי האנרגיה. כל עלייה במחיר החבית מגדילה את ההכנסות ומחזקת את היכולת הפיסקלית של המדינה. כלומר, בזמן שהכלכלה הלא-נפטית של דובאי נלחצת, ההכנסות האנרגטיות מעניקות לאמירויות כרית ביטחון.

השאלה המרכזית היא משך האירוע. אם חוסר היציבות יימשך, נראה לחץ על תיירות, נדל״ן והשקעות זרות. אם המצב יתייצב במהירות, העלייה במחירי הנפט עשויה אפילו לאזן חלק מהפגיעה.

כך או כך, המלחמה בוחנת את המודל הכלכלי של האמירויות: שילוב בין כלכלה פתוחה ומבוססת שירותים לבין עוצמה אנרגטית מסורתית.