ג׳יהאד רועש ואחריו שקט, וביניהם נקמה בקלפי. מחשבות לפני תוצאות האמת

לפני כשמונה שחודשים, כשניסינו לנתח את עלייתו של ממדני, ראש עיריית ניו יורק המוסלמי תומך החמאס.
לא יכולנו שלא להתעלם מהקו המחבר בין פיגועי התאומים שהפתיעו את ארצות הברית כאשר מחבלי אל-קאעידה ביצעו את פיגוע הטרור הגדול בעולם. הג'יהאד הרועש הפחיד את העולם.

אבל בשקט בשקט, תחת הדמוקרטיה, הג'יהאד שינה צורה, ובשיטות שקטות כבש מחדש את העיר ניו יורק.

מה היה יותר יעיל?

ב-7 באוקטובר, ערביי ישראל לקחו צעד אחורה. הם גם הופתעו מרמת האכזריות של אחיהם בעזה, והחליטו לסגור מדפים, לרדת למקלטים ולשתוק.

החברה הישראלית לא הייתה יכולה להכיל שום תמיכה או הזדהות עם הפלסטינים באותה שעה. כזו שהייתה מותרת יום לפני ה-7 באוקטובר, הפכה להיות מוחרמת ואסורה .

בשלוש שנים האלה נבנתה האסטרטגיה. אין מה להטיח בציבור הישראלי את התמיכה בחמאס או ברשות הפלסטינית, אלא פשוט לשתוק ולזרוע עם המערכת ולנסות לשנות מבפנים.

לא בכדי חברי הכנסת הערבים הציבו רף גבוה של השתתפות וסימנו לאוכלוסייה הערבית-ישראלית שהפעם את הבטן המלאה על הריסות הבתים והגדרת האוייב הפלסטיני באופן חד וברור,הם לא יוציאו בקולניות ובהתנגדות למיינסטרים הישראלי- אלא להפך. הם ילכו עם רוחות העולם שמבודדות את ישראל וטוענות לסולידריות שקטה עם רצועת עזה. ההשתלבות בתוך הזרם של האנטי-ימין והאנטי-ביבי נבנה בתוך הציבור הע