הספר הזה ניצל פעמיים ממלחמה. ובשתי הפעמים, הציל אותו מוסלמי.
ספרד, לפני כמעט 700 שנה. מישהו מצייר הגדה של פסח, בזהב, על עור של עגל.
ב-1492 היהודים מגורשים מספרד, וההגדה יוצאת איתם לגלות. 400 שנה היא נודדת, ועל הדפים נשארים כתמי יין מלילות סדר של משפחות שאף אחד כבר לא יודע את השמות שלהן.
בסוף היא מגיעה למוזיאון בסרייבו.
1942. קצין נאצי נכנס למוזיאון ודורש את ההגדה. הספרן, דרוויש קורקוט, מוסלמי, מכניס אותה מתחת למעיל ומבריח אותה לכפר בהרים. שם אימאם מחביא אותה בין ספרי הקוראן.
באותו אביב מגיעה אליו נערה יהודייה בת 19, מירה. ההורים שלה נרצחו. הוא קורא לה "אמירה" ואומר לכולם שהיא המשרתת של המשפחה, כשבאותו בניין גר קצין גרמני.
50 שנה אחר כך סרייבו שוב בוערת, ושוב מנהל המוזיאון, מוסלמי, מציל את ההגדה.
ואז 1999. מלחמה בקוסובו. אישה בורחת עם בעלה ושני ילדים, ואין לה כלום חוץ מדף אחד: תעודה מיד ושם. היא הבת של דרוויש קורקוט.
ישראל מטיסה אותם ארצה. ובשדה התעופה מחכה לה גבר אחד: הבן של מירה.
ההגדה שרדה כי בכל דור מישהו החליט לשמור עליה. וככה גם האנשים.
👇 מי שמר עליכם פעם, כשהוא בכלל לא היה חייב? כתבו לי.

עוד ב-#היסטוריהבדקה