בתלמוד יש חכם אחד שלא מזכירים את השם שלו. קוראים לו רק "אחר".
קראו לו אלישע בן אבויה, והוא היה מגדולי הדור שלו.
ואז, בשלב מסוים, הוא עזב את הכל — ולא רק שהפסיק להאמין
הוא עשה את זה בגלוי. החכמים מחקו את שמו.
אבל תלמיד אחד שלו לא עזב אותו.
רבי מאיר המשיך ללכת איתו, והמשיך ללמוד ממנו. שאלו אותו איך הוא
לומד תורה מאדם כזה, והוא ענה במשפט אחד:
"מצא רימון. תוכו אכל, קליפתו זרק."
כלומר: לקחתי ממנו את מה שטוב, ואת השאר השארתי.
וכשאחר מת, עלה עשן מקברו — כי הוא לא התאים לשום מקום.
לא לגיהינום, בגלל התורה שלו. ולא לגן עדן, בגלל מה שעשה.
רבי מאיר פרש את טליתו על הקבר שלו.
ודורות אחר כך, חכם אחר שאל שאלה אחת:
זאת גבורה, לתת לרב שלך להישרף?
וכשהוא מת, העשן נפסק.
👇 תייגו מישהו שלמדתם ממנו משהו טוב, גם אם הוא לא מושלם.

עוד ב-#היסטוריהבדקה