הראייה החדה שלנו מכסה בערך 2 מעלות משדה הראייה. שטח בגודל הציפורן של האגודל שלנו. כל השאר מגיע למוח מטושטש, והעין מפצה בקפיצות - היא נעה כל הזמן ממקום למקום, והמוח משלים את הקפיצות לתמונה אחת רציפה. מה שאתם חווים כ"אני רואה את כל החדר" הוא ברובו השלמה של המוח, לא מה שהעין קלטה באותה שנייה, כלומר - המוח משלים את החסר בהתאם למה שנראה לו ״הכי הגיוני״, בהתאם לאמונות שלנו, ובהתאם לדפוסים שלנו.

ואז נתקלתי במספר שמסתובב בכל סרטון מניפסטציה - החושים מזרימים 11 מיליון ביט בשנייה, והתודעה תופסת 50. אז הלכתי למקור של זה - זו הערכה משנות ה-80 של פיזיולוג גרמני, שנכנסה לספר מדע פופולרי. ה-11 מיליון הם ספירת קולטנים בעין ובעור; ה-50 נמדדו מניסויי קריאה והקלדה משנות ה-50, כלומר מהירות פלט, לא כמה אנחנו באמת קולטים. אף אחד לא מדד תודעה בביטים. אז אני לא מביא לכם את המספר כמדע. הכיוון, לעומת זאת נכון בסדרי גודל - העין שולחת למוח פי מיליונים ממה שמגיע למודעות, וההדגמה בסרטון היא ההוכחה הפיזית לזה.

השאלה האמיתית היא לפי מה המוח בוחר? מסתבר כשלאדם יש מטרה פעילה, הקשב שלו נמשך למידע שקשור אליה גם כשמבקשים ממנו להתעלם, וגם במהירויות שמהירות מדי משליטה מודעת. המטרה מכוונת את הסינון לפני שאנחנו יודעים שהוא קורה. זה למה "מוח, תראה לי הוכחה ש..." זה לא קסם - זה לתת למערכת הסינון הוראה במקום להשאיר לה ברירת מחדל.

ואם רק ציפורן אחת של חדות היא כל מה שיש לנו, אז השאלה מה מונח בתוכה היא לא שאלה על אופטימיות. היא שאלה על איפה אנחנו חיים. אף אחד לא רואה את העולם. כולנו רואים דוגמית קטנה, והמוח ממציא את השאר מהזיכרון ומהציפייה. ההבדל בין אדם שחי בעולם קשה לאדם שחי בעולם קל הוא לא בעולם - הוא במה שהוא הרשה לציפורן לראות.