אף פעם לא הרגיש לי טבעי להכניס ילד שלי למסגרת ולהפרד ממנו לכל כך הרבה שעות כשאין לו שום תחושת זמן מתי אמא תחזור…

לא מעט פעמים השתעשעתי עם הרעיון של חינוך ביתי לשלושת ילדיי הקטנטנים אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מאבדת את זה… זה היה קשה מדי והרגשתי שאני נמחקת וכל הבית יוצא מופסד מהמהלך הזה..

המציאות הזו שבה קשה עם וקשה בלי.. היא לא סוף הדרך בסיפור היהודי שלנו. היא חלק ממנו, חלק שאסור לנו להתפשר ולהסכים להשאר בו במתכונת הנוכחית.

אנחנו חיים בעולם שבו אמא ממהרת בבוקר להיפרד מילד שבוכה כדי להספיק לעבודה, עובדת יום שלם כדי לסגור את החודש (ולא תמיד סוגרת אותו), רצה לאסוף אותו בזמן, ואז מגיעה הביתה עם הילד שהתגעגע אליה כל היום בדיוק כשהנפש שלה כבר על אחוז אחד סוללה.

והתרגלנו לקרוא לזה "החיים".
אבל היהדות קוראת למציאות חסרה - גלות.

והיא גם מבטיחה לנו שגלות היא לא מצב קבע.

אנחנו מחכים לגאולה שלמה. למציאות של שפע ולא של הישרדות. של מנוחה ולא של מרדף. מציאות שבה הפרנסה משרתת את החיים ולא בולעת אותם; שבה יש יותר דעת, יותר לב, יותר פניות להיות באמת עם האנשים שאנחנו כל כך עובדים קשה **בשבילם**.

ועד אז, התפקיד שלנו הוא לא רק לחכות, אלא גם לפעול ולהחיש את הגאולה:
בתפילה על הילדים שלנו.
בלהיות איתם באמת בתוך התחלות, פרידות ושינויים.
בלא לצפות מילד בן שלוש "להסתגל כבר", אלא לזכור שהלב שלו לא עובד לפי לוח השנה של משרד החינוך.
וגם בלבנות אמון עם האנשים שאנחנו מפקידים בידיהם את הדבר הכי יקר לנו.

לא להתייחס לצוות כאילו הוא בא להחליף אותנו ולא להסכים שאנחנו נהפוך לאורחים בחיים של הילדים שלנו. הם בשליחות שלהם. אנחנו בשליחות שלנו. והתפקיד של כולנו הוא לייצר לילד מרחב אחד של אמון וביטחון, גם כשאמא יוצאת מהדלת.

שנזכה לגאולה שלמה בקרוב
ושלא רק נחכה לה - שנביא אותה.
ועד אז, אם ההסתגלות קשה -
תמיד אפשר להתחבא מאחורי עציץ עם משקפת. 🪴🔭