הייתי רווקה עד גיל 31, שעבורי זה הרגיש כמו נצח..

אני זוכרת שאיפשהו בגיל 28, חברה שלי הכירה בחור שממש נשמע לי מתאים והיא הציעה לבדוק אם יש עניין משני הצדדים.

הלב שלי דפק חזק כל אותם ימים של ציפייה, וכבר דמיינתי איך אנחנו מתחתנים ומקרינים בסרטון החתונה שלנו איך הכל התחיל מהרגע הזה.

ואז.... הו.. האכזבההה כשהחברה חזרה אליי ואמרה לי שהוא דווקא ביקש לברר לגביה - האם היא פנויה ומעוניינת להכיר.

הלכתי לאוטו שלי ובכיתי והרגשתי כאילו בורא עולם שכח ממני..

נפגשתי עם חברה אחרת ואיכשהו היא הצליחה ברגע אחד לחזק אותי ולהגיד לי: ״לא שלך. הלאה. מחכה לך משהו יותר טוב״
ואני איכשהו הסכמתי להתעודד ולשחרר את זה די במהירות.. (לא הכי אופייני לי, כנראה שה׳ הפעיל פה את חסדיו).

אחרי כמה חודשים גיליתי פרט על הבחור הזה שאמרתי אלף פעמים תודה לקב״ה שעשה איתי חסד וגרם לי להשתחרר ממנו מהר.

אמנם מהרגע הזה ועד שהכרתי את צחוש בעלי, עברו 3 שנים שהיו בהם הרבה רגעים של הסתרה, אי ודאות, חוסר בטחון והמון המון המון תפילות ועוד יותר מזה - דייטים,
אבל הרגע הזה יישאר בי חקוק לעד.

אני הסכמתי להחזיק בדמיון שלי את האימייג׳ הזה שאתם רואים כאן בסרטון -
אם הדלת הזו לא נפתחת, אולי אולי אולי, ה׳ פשוט מכין לי אחת הרבה יותר טובה, גדולה ומדויקת, כזו שכבר פתוחה ורק מחכה לי שאצעד בה :)

בע״ה שכל מחפשי הזוגיות יכירו בקרוב את חצי הנשמה השני שלהם, זה שמחפש אותם ממש עכשיו
ויקימו בתים שמחים ומאושרים בישראל. אמן.