אני אוהבת את התרגיל הזה.
לא בגלל הכפית.
אלא בגלל מה שהוא מזכיר לי.
כמה פעמים אנחנו מנסים להשיג משהו בכוח?
לוחצים.
מתאמצים.
נלחמים.
ודווקא אז שום דבר לא זז.
ואז לרגע אני משחררת.
משנה את הפוקוס שלי.
מסכימה לאפשר גם אפשרות אחרת.
וזה תמיד גורם לי לחשוב…
כמה דברים בחיים אנחנו מחזיקים כ”בלתי אפשריים” רק כי ככה למדנו לראות אותם?
כמה פעמים אמרנו לעצמנו:
“אני לא יכולה.”
“זה לא יקרה.”
“זה גדול עליי.”
ואם לרגע נסכים לפתוח את התודעה לאפשרות אחרת…
אולי נגלה שיש הרבה יותר אפשרויות ממה שחשבנו.
זו אחת התזכורות הכי יפות בשבילי:
לפעמים השינוי לא מתחיל במציאות.
הוא מתחיל בדרך שבה אנחנו מסתכלים עליה.