אני בתקופה כל כך מאתגרת בחיי.
בזמן שאני משקה את עציץ גידול-הילדים שלי, אני מרגישה כאילו הזוגיות קצת נובלת והפרנסה קצת נובלת וה״עצמיות״ שלי קצת נובלת.. ואני רצה רצה רצה מנסה להספיק להשקות את כל העציצים ואז פתאום בשעה 15:00 כשאני מתכוננת לצאת לאסוף את הגדולים שלי מהמסגרות, אני קולטת שהזנחתי את העציץ הכי חשוב בעולם כי… שכחתי לאכול (כן..אני מאלה).

אתמול בחברותא השכונתית השבועית שלנו, חברה שלי המהממת הקריאה קטע מהספר ״חובת הלבבות - שער הביטחון״ והסבירה שה׳ עושה הכל בצורה כל כך מדויקת שכשאנחנו באמת מאמינים ובוטחים בו, לא רק שאנחנו שלווים ורגועים אלא שאנחנו גם ממש בשלום עם מה שיש לנו בחיים כרגע - כי זה ממנו וזה הכי טוב שיש.

זה לא פשוט לי הרעיון הזה.. אני מודה.

להיות בביטחון ואמונה זה לא אומר לא לעשות השתדלות..
זה לא אומר לא לשאוף לעוד..
זה אומר שאם עבודת השם שלי ברגע הנוכחי היא להשקות עציץ אחד -
אז אני מתמסרת לזה באהבה, נהנית מזה ומשחררת את עצמי לגמרי ממה יצמח ומתי..
וואוו איזה כיף לחיות ככה וכמה אני מאחלת את זה לעצמי ולכל אחיי בעם ישראל.
ואגב.. ביטחון ואמונה זה שריר וצריך כל הזמן לעבוד עליו, לחזק אותו, להגמיש אותו, להזכיר לעצמנו שהוא קיים.

״השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך״
(תהילים נ״ה, כ״ג).