הסרטון אמור להתחיל עם קול. אם לא — לחצו פעם על הנגן (חלק מהדפדפנים חוסמים autoplay עם קול עד לחיצה).
לקח לי זמן לדבר על זה.
לקח לי זמן למצוא את המילים, להבין איך לספר את הסיפור הזה בצורה הכי אמיתית שיש. כשישבתי לערוך את הסרטון, הכל הציף אותי מחדש.
בכיתי, נשברתי, כאבתי.
אבל היה לי דבר אחד ברור – את הסיפור של אבא שלי אני חייב לספר.
אני רוצה שתדעו מי אני, מה עברתי לאורך השנים, ובעיקר שכל מי שחווה משהו דומה ידע שהוא לא לבד.
בגיל 18, בזמן שכל החברים שלי חיכו בהתרגשות לגיוס, אני חיכיתי לשיחה אחרת. שיחה שתעדכן אותי במצב של אבא.
ואז השיחה הזאת הגיעה.
הודיעו לי שהמצב של אבא שלי מחמיר, ושעומדים לקטוע לו את הרגל הראשונה.
עוד רגע אני עולה על האוטובוס לטירונות, ובמקביל מתמודד עם מציאות שאף ילד לא אמור להתמודד איתה.
אבל זה לא נגמר שם.
הסוכרת הלכה והחמירה.
זה התחיל באצבע אחת, המשיך לעוד אצבעות, לכף הרגל, לקטיעה מתחת לברך, אחר כך מעל הברך – ואז גם ברגל השנייה.
לאט לאט אבא שלי איבד את העצמאות שלו.
השנים עברו, ואני כבר בן 24.
נשארתי לידו ולא עזבתי אותו לרגע.
ראיתי מקרוב את הכאב, את הסבל ואת העצב. ראיתי איך אדם שהיה חי, עצמאי וחזק, הולך ומאבד את עצמו.
בשנה האחרונה מצבו הידרדר עוד יותר.
הגיעו הדיאליזות, אי ספיקת הלב, אי ספיקת הכליות, והסיגריות רק החמירו הכול.
והאמת היא שאין לסיפור הזה סוף טוב.
אבא שלי כבר לא איתנו.
אני לא משתף את הסיפור הזה כדי לעורר רחמים, אלא כדי שאנשים יבינו כמה החיים שבריריים, וכמה חשוב לשמור על עצמנו ועל מי שאנח
שיתוף מהיר
שתף
דיווח
בקשת הסרה (זכויות יוצרים / תוכן בעייתי) או בקשת ציון קרדיט — נבדוק ונחזיר תשובה במידת האפשר.
פרסומת
פופולריים לאחרונה (לפי צפיות, 14 יום אחרונים)
אקראיים מהמאגר
