יש רגעים שבהם אין מה לומר. רק לשבת יחד, להסתכל בעיניים, ולהרגיש את מה שאי אפשר להסביר.

כשפגשתי כמדי שנה את אלמנות ויתומי צה״ל, הרגשתי שוב את הכאב שאין לו קצה. את החסר שנשאר בבית, בכיסא הריק, בקול שלא חוזר.

אמרתי להם שגם אני מכיר את השבר הזה מקרוב, את הרגע שבו החיים נחתכים באחת, אבל גם את הדרך הארוכה והשקטה שבה לומדים לנשום מחדש.

לאט כמעט בלי להרגיש נכנסים שוב חיים ויש גם רגעים של אור, אפילו של שמחה. זה קשה להאמין בזה עכשיו, אני יודע, אבל בתוך כל זה יש אמת אחת שלא מרפה, זה לא לשווא.

האנשים היקרים שאיבדנו הם הסיבה שאנחנו כאן, הם שמחזיקים את השרשרת הארוכה של העם שלנו.

ועם כל הכאב והזיכרון וכל מה שחסר, יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מכם, הידיעה שהאבות הגיבורים שלכם הם שמבטיחים את נצח ישראל.