⁨ ⁨ עומרי אסנהיים כותב לקראת שידור הפרק של יהיה טוב הערב:

"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה בכיתי מול מסך הטלוויזיה. זה לא קורה לי הרבה, בטח לא בגלל סרט שלי. זה קרה לי השבוע מול "הטנק – הקופסא השחורה נפתחת". משהו בסיפור של ארבעת חברי צוות טנק 3 נגע בי באופן שקשה לי לתאר. אני חושב שזו החברות האמיצה ביניהם שנגעה בי. זאת שהתקיימה בתוך החלל הדחוס של הטנק, אבל גם מחוצה לו כששיחקו קטאן בערב החג, או כששיתפו זה את זה בחוויות מיציאות שלהם ב"אזרחות". חברות שיכולה להיווצר רק כשארבעה צעירים, שבכל מדינה אחרת וודאי היו משתזפים בגילם על מדשאות הקמפוס, מוצאים את עצמם יום יום דחוסים בתוך מכונת מלחמה אדירה.
ודווקא ביום שבו הם הכי היו זקוקים לטנק שלהם, הוא בגד בהם. הם מתעוררים מהבומים של התקפת החמאס בבוקר 7 באוקטובר ויוצאים לגדר הגבול להילחם. עומר נאוטרה, המפקד, חייל בודד מארצות הברית שחלם להתגייס והפך לקצין, נמרוד כהן התותחן מרחובות, עוז דניאל, הטען/קשר שאצבעות הזהב שלו פרטו על הגיטרה כמו ספרינגסטין, ושקד דהן, הנהג הממושקף שהתבייש להתחיל עם בחורות. הם היו "ברבאק". חולמים להיתקל, לחסל מחבלים, להגן על המדינה. ודווקא אז הטנק שלהם מתחיל לקרטע. נוריות האזהרה מהבהבות זו אחר זו. הבלמים, הצידוד, הכל. הטנק המקולקל מתקדם באיטיות מרגיזה של עשרה קמ"ש. זה מספיק למחבל להצמיד מטען לעמדת הנהג של שקד ולהרוג אותו. מהרגע הזה מנהלים חברי צוות 3 קרב גבורה מתוך הטנק הבוער שיהפוך לאחד מסמלי 7 באוקטובר. קרב לחיים ולמוות. רק נמרוד כהן ישרוד אותו בחיים. עכשיו, אחרי שנתיים בשבי הוא מספר לראשונה מה באמת קרה שם באותו הבוקר, וביחד עם הקופסא השחורה של הטנק, שתיעדה כל דקה מהקשר הפנימי בתוכו, ונחשפת בפעם הראשונה, מתקבלת תמונת מלחמה בלתי נתפסת.
סיפור על מחדל, על גבורה, ועל חברות אין קץ"

יהיה טוב, "הטנק - הקופסא השחורה נפתחת"